אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר
ממקומות אחרים וגם פה מהעיר
הייתי רוצה שידעו כולם
שיש ילד אחד בעולם…
הילד הזה הוא אני
כמות מול איכות, זה מה שהרגשתי בעקבות פגישת דיגיטל שקיימתי השבוע.
"את צריכה יותר עוקבים, כשיראו שיש לך הרבה ידעו שאת שווה, בשביל זה את צריכה בוטים שיעשו לך את העבודה!", כך אמר לי היועץ הדיגיטלי.
התנגדתי.
שידעו שאת שווה
אני לא רוצה רובוטים שיעשו אותי "בכאילו".
כאילו אני נחמדה ומלייקקת לכל מי שאני לא מכירה, שולחת לבבות למי שאני לא אוהבת, ומפרגנת למי שאין לי מושג מה הם עושים.
"כולם עושים ככה ברשתות החברתיות". כך הוא אמר.
פיטרתי אותו.
כי הוא לא ממש הבין, שמגיל קטן עשיתי הפוך ממה ש'כולם עושים'.
הפוך ממה שכולם עושים
לא תמיד היה לי קל, בטוח שלא הלכתי את הדרך הכי קצרה בעולם, אבל תמיד הייתה לי רשת חברתית.
נפלתי וחגגתי לצד חברים ומשפחה, לאנשים היו פנים ושמות, סיפורים ותובנות את כל אלו, הרובוט לא ידע. הכמות לא תבין את עוצמתה של האיכות.
פגישת עבודה על האינסטגרם שלי , סיכמה עבורי את העשור החברתי שעבר על כולנו. דווקא עכשיו בימי חנוכה נחשף בפני האור – ניצחון הרשת החברתית האמיתית – מעטים על רבים.
איתם אני פותחת את שנת 2020, עם מסר ליועץ המפוטר שלי: אני לא עוקבת ולא עוקבים אחרי, אני מלווה ומלווים אותי, אנשים אמיתיים בחיים מלאים. כולנו רשת חברתית חזקה, ערכית שמשתפת כנות, פשטות ואהבה.
עם זה אני פותחת שנה, לשם אני מכוונת גם את העשור הבא. לעשות יותר, יחד עם זאת רק בקצב שמתאים לי וישמור על אנושיות ואיכות.
איכות, פשטות ואנושיות ברומא
את זה שום רובוט לא יחליף, לא בעשור שחלף ולא בעוד אלף שיבואו אחריו
אני מזמינה אתכם אנשים אמיתיים
לאינסטגרם שלי בואו להכיר אותי, לפעמים תיקחו ממנו צידה לדרך, מתכון, חיוך לאותו יום, אימון קצר, השראה לחיים, טיפ שיפיל לכם אסימון או המלצה על מקום מגניב בארץ או בעולם. תמצאו בו אותי – מאמנת לאורח חיים מלא, לפעמים קצת משוגעת, יחד עם זאת…חיה באמת.
את זה שום רובוט לא יחליף
והילד הזה, הילד הזה
הילד הזה הוא אני
והילד הזה, הילד הזה
הילד הזה הוא אני – יהודה אטלס
"אבא דב – גדול גדול" – איך הוא נכנס לבית קטן?
"אמא דובה – לא גדולה ולא קטנה" -כל הבעיות הנשיות התחילו מההגדרה הלא ברורה הזאת! יוקדש לה פוסט משלה. מבטיחה
"ודובון ילד – קטן קטן" – מאת הסופר, רוברט סאותי
מישהו ישב בכסא שלי
בשבוע הזה עם יום המשפחה
קפצה לי זהבה למחשבה
זה בכלל לא סיפור ילדים
מכל זוית אפשרית זה סיפור אימה
מצד אחד משפחת דובים זזה יחד כדבוקה
ומצד שני, ילדה ביער, מחפשת כסאות מתרוצצת גלמודה
תהיתי, איזו משפחה נתנה לזהבה, הילדה הקטנה, זהובת תלתלים לטייל לבד ביער?? איזה הורים מזניחים. לא הסיעו אותה לכל מקום? הם לא עבדו אצלה? ואם קפחה עליה שמש, או טפטפה עליה טיפת גשם?! ומה אם יצנח לה עלה שלכת על הראש😱
ההורים פעם לא היו חרדתיים כמונו? הלכה לבדה! ליער! נכנסה לבית זר! אכלה מהצלחות, ישנה במיטות! איפה יצחק קדמן שיראה את כל ההזנחה הזאת?
למול יום המשפחה החדש, בולטים לי בחדות, הזמנים בהם אני הייתי ילדה. אז זה היה רק 'יום האם'
בטח חזרתי הביתה בגשם מבית הספר. מן הסתם, בלי מטריה, גם כשנכנסתי ספוגת מים, אף אחד לא רץ אלי בכניסה ליבש אותי, או החליפו לי בגדים מכף רגל עד ראש. עשיתי את זה לבד
וקטע.. גם ניקיתי אחרי את הריצפה משלוליות המים.
כולם היו אדישים לזה שנרטבתי.
נראה לי שגדלתי כמו זהבה 🙋♀️ מזל שלא לקחו אותי מהרווחה 😱😱
אכלנו צהריים, מה שאמא שלי בישלה ולא איזו מאמא בלי עוף. כן, אמא שלי עבדה מחוץ לבית ועדיין בישלה אוכל, היא לא הייתה עסוקה בלהסיע אותנו מחוג לחוג, מחבר לאחר. לא היה לה רישיון, היו לנו רגליים. בכלל היו לנו חוג אחד, גג אם התפרענו, שניים
ניקינו את הבית, עשינו שיעורים. ההורים שלי לא ידעו מה למדתי ובכל זאת עשיתי זאת 🤗
היה לאמא שלי כח להמטיר עלי שיחה, של שעה!
כשאיחרתי ב-10 דקות לחזור מהזמן שאמרתי שאגיע. עם הרבה תשומת לב, היא נתנה לי כלי עוצמתי ביותר (לא הדיוק, אני עדיין מאחרת כרונית) 😂 עם ההתעקשות שלה, קיבלתי מסר מתנה, "יש לך מילה, תעמדי בה"
היא הראתה לי איך התעקשות הורית שלא ברורה לילד קטן, אומרת: "יש לי את כל הזמן שצריך ללמד אותך, איך להיות בן אדם בעולם".
אני פוגשת נשים יום יום ואני רואה גם גברים שנוהגים כמו משפחת הדובים. מרגע שיש ילדים, זזים רק כדבוקה. שמו את כללללללללל החיים שלהם בצד, כדי להעניק לילדים שלהם "את מה שלא היה להם", להגדרתם.
הם 'עובדים' בלהיות הורים
מסיעים, נוהגים, חוגים, משמרות זה"ב, סיירת חיבוקים, בית חם, מקדם, מאפשר. פסיכיאטר, פסיכולוג, ריטלין, אסיפה פרטית, אסיפה כללית, לג בעומר, נקניקיות, אבא שבת, כוכב השבוע, מלך העולם, ועד הורים, מועצת תלמידים, קופצים מעוגה, מדברים בגובה העיניים, יורדים על הברכיים. גובה השטיח. אופס.. מתחת לשטיח.
הפתעעעעעעה אין כאן אויר, מתחת לשטיח
אבל..יש פה חושך, שקט ולא רוצים ממני שום דבר🤷♀️
סורי על הבוטות
לא נתתי לילדיי את מה שלא היה לי
נתתי להם בדיוק! את מה שהיה לי
והיה לי המון
הייתה לי חירות לטעות
יכולתי ליפול, להפצע וללמוד איך להזהר
היה לי עולם שלם להמציא בדרך אל ובדרך מ..
היו לי חברים לא וירטואליים, אלא, כאלה אמיתיים
קפצתי על סלעים כמו זהבה (עם תלתלים, לא זהב) ויצאתי ליער, חמושה בעצמי, עם תרמיל כלים יעילים על גבי
איזה ארגז כלים יהיה לנכדי?
היו לי זוג הורים, עסוקים
ובמעט הזמן שנותר
היו להם גם חיים משלהם
כאלו זוגיים ולעיתים כל אחד לעצמו
אנחנו היינו העולם שלהם
אבל לא תכלית קיומם
הם לא ויתרו על עצמם לחלוטין 'בשם ההורות'
לא ניהל אותם הפחד
כדי לגונן עלינו, הם לימדו אותנו גבולות ויצרו לנו מרחב של ביטחון, העניקו לנו כלים
להרחיב את הבינה באמצעות סקרנות ילדותית והתבוננות תוך כדי תנועה
לתרגל שליטה ואחריות, תשומת לב, ממה להזהר ואיך להתמיד
לא שמרו עלי כמו נץ
והי.. יש יגידו שיצאתי בסיידר
כשסמכו עלי קיבלתי ביטחון
כשהצלחתי, לא סגרו כבישים עם פונפונים
וכשכשלתי, לא עשו דרמה
כהורה, השתדלתי לגדל את ילדי עם אותה חירות ועצמאות. כבר הייתה קידמה וטלויזיה
כמו שהבן שלי אומר: "זו לא התקופה שלך שייבשתם ביצות"👵
נתתי להם אהבה ענקית ולצידה כלים, הם הלכו ק"מ ברגל, לימדתי אותם להשתמש בתחבורה ציבורית ואופניים (לא חשמליות!) מגיל צעיר הם התחנכו להתנהל עם כסף, שיש עבודה ושכרה בצידה.
הרבה פעמים, למרות שכאב לי, עבורם, עמדתי מהצד גם כשראיתי אותם טועים, לעיתים כואבים. לא עצרתי בגופי נפילה, הייתי לידם לאהוב, ללמד את החבישה הנכונה ולהמשיך קדימה. במקום להלחם את המלחמות שלהם, ציידתי אותם באמנות הדיאלוג, בגישור, הקשבה וביטוי עצמי.
כשהצטרכתי זמן לעצמי, אמרתי להם בכנות: "לפני שנהייתי אמא, הייתי ליזט, לפעמים, לכמה רגעים, בא לי להיות רק 'ליזט'." זה לא הפחיד אותם או גרם להם חרדת נטישה. למרבה הפלא, הכנות שלי, לימדה אותם את הביטוי האישי שלהם, שאני טוטאלית באימהות שלי, יחד עם זאת, לא מבטלת את עצמי, זה גרם להם לגדול עם חוסן פנימי.
לא הכנתי איתם שיעורים ולא התכוננתי למבחנים. הלכתי לאסיפות הורים, כשהמורים אמרו שהם לא ממשים את הפוטנציאל, שאלתי אם הם שמחים, יש להם חברים והם מחונכים. לא דרשתי מצוינות, עודדתי לצחוק, שמחה ואנושיות. יצא שהם יצאו מצוינים!
המרחב הזוגי
הקפדתי להכיר להם את המרחב המשותף שלנו כמשפחה, את המרחב שיש לכל אחד מהם באופן אישי, את שלי הזוגי וכן.. את ההוא שהשארתי לעצמי. כי למרות שבחרתי באמהות, זה לא עושה אותי אלוהים, זמינה בדום מתוח 24 שעות ביממה
רוצה להיות אמא. אוהבת, מעניקה, מחנכת, מכבדת ו..משחררת
ביום המשפחה הזה תהיתי, איזה הורים יהיו ילדי לנכדי, הורים דובים? או ההורים של זהבה 🤔
הבלוג שלי, נועד לשקף את זוית הראיה שלי, היא נוגעת בכמה פשוט לחיות, כשאנחנו לא מסבכים לעצמנו את החיים בדרישות לא ריאליות מעצמנו בכל המישורים. אשמח לקרוא בתגובות, אם אהבת, הזדהית והרגשת – מה באמת אנחנו עושים סיפור?!
מי שולח ילדה עם חולצה לבנה ליער?! התמונה באדיבות socialkid
"אלוהים! כמה הכול מוזר היום!… מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!" אליס בארץ הפלאות
"כן, מה בשבילך?"
"הפוך עם סויה בבקשה",
"סוכר?" "לא תודה".
"את יודעת מה?
שיהיה אספרסו כפול ארוך, בבקשה".
"גם וגם?"
"מה? לא, רק את האספרסו בבקשה"
"לקחת?" "כן תודה, בעצם לא"
"את לא רוצה אספרסו??"
"רוצה, רוצה, רק שנראה לי שאשב כאן"
"נראה לך או שאת יושבת?"
"יושבת, תודה"
"תרצי מאפה במבצע?"
"לא. אולי.. 🤔 מה יש?"
"מאפה שוקולד, קינמון וחמאה"
"אז לא.."
גם להלם שלי יש גבול
זו השיחה שניהלתי ביום רביעי האחרון
בשעת צהריים עם הבריסטה בבית הקפה,
מול עיניה היא ראתה, אישה מבולבלת, עם חזות עסקית, מוקפדת בלבושה, יחד עם זאת, חולמנית, מהורהרת, מחייכת, תוהה.
לכי תסבירי לה שבשבוע הזה, הייתי כל כך הרבה דברים, פונה לכל כך הרבה כיוונים
אני🙋♀️
פגישה עסקית חשובה
בתפקידי הנ"ל, מולה, משתדלת לאסוף את כל חלקי הפזורים על פני הבוקר הזה שחתם את השבוע שחלף
כמו כספית שהתפזרה לחלקיקים קטנים, כל חלק עשה משהו אחר, אימנתי, העברתי הרצאות, שיווקתי, כתבתי, פיתחתי, דייקתי. החלפתי דמויות מרגע לרגע, כדי להגיע ליום רביעי הזה, בשעה 11:00 ל-פגישה!
עבורה, מגנטתי את כל הבועיות הקטנות הפזורות שלי, לאישה שלמה אחת, עצמי
נכנסתי למיטה בליל שלישי
נרגשת ושמחה
למחרת, ביום רביעי
זה קורה!
פתאום הבנתי את המשפט
להירדם עם חיוך על השפתיים
לא זיהיתי את האישה שהתעוררה
למחרת בבוקר
חסרת אנרגיות, קצת מבוהלת
למה אני לא מצליחה להניע? ללבוש את החיוך והעליצות הרגילה שלי?
איך החליף הפחד את ההתרגשות?!
השעה כבר 9:00, הפגישה תתחיל ב11:00,
אני עדיין בפיג'מה, זזה בבית מימין לשמאל,
כל תלתל מכוון לאיזור חיוג אחר, משתרכת לי בעצלתיים.
הפרזנטציה לפגישה מוכנה, זו אני, שפתאום מרגישה לא בטוחה, אולי זה גדול עלי?!
ואם אכשל?
ואם אצליח?
כמה ויתורים יהיה עלי לעשות עבור זה?
הוצאתי חצי ארון
הרגשתי רזה מדי, שמנה מדי, נמוכה מדי
אבטל את הפגישה. מי צריך את זה בכלל?
מי זאת האישה הזאת?!
נראה לך????? ענתה לה זאת מאתמול בלילה הנרגשת
מי זאת האישה הזאת?
מכירים את זה?
את הרגע הזה,
כשאתם בישורת האחרונה של יעד שסימנתם לכם
עם כל ההתרגשות והעבודה הרבה שהשקעתם כדי להגיע אליו.
יחד איתו, פתאום מגיעים החששות, יש בו משהו קצת מאיים,
אולי זה ישאב אותי?
אולי לא אצליח כפי שתכננתי?
אולי כל הטוב הזה נמצא רק בראש שלי
ובפועל אנחל כשלון חרוץ?
תכננתי הכל בהתרגשות, ופתאום יש שיתוק
התיישבתי
זה לא עצר את השעון, מסתבר
הצטרכתי אותי, המקורית
שמלכתחילה יצאה לדרך הזאת, עם חזון
הצטרכתי אותי, היזמת
עם האור בעיניים ותשוקה ליצור שינוי
האישה, שלפני 4 שנים
יצאה לדרך מחייכת, שפויה,
כבר עשתה הרבה ויתורים והשקעה להגיע לרגע הזה
נתנה את כל כולה, עם הרבה מקום לטעויות והבנה
שלכל טעות יש מקום לתיקון וחזרה
רק כך, חזון וחלום יכולים להפוך למציאות ועשיה
קמתי
הבנתי שלא החליפו אותי בלילה,
אני אפילו לא מוזרה,
גם אני יכולה לקום בבוקר קצת שונה
רק לזכור בכל שלב ונקודה
שלכל רגע קטן או גדול
יש מוטיב אחד חוזר בהתמדה
אני
אנושית,
זה הפתרון לכל חידה
כך גם יהיה האדם שישב מולי בפגישה
בשר ודם, עם שיקול דעת והבחנה
ההחלטה שלו, לא משנה לאן היא פונה
חיובית או שלילית
היא שלב נוסף עבורי, בדרך ללמידה וצמיחה
אני אביא את האמת שלי
והוא בצד השני של החתימה
יפגוש אותי, יזמת ברגע הפריצה
יום רביעי, השעה 12:30
בבית הקפה, ישבה אישה, אני 🙋♀️
הבריסטה, חשבה שהיא הזויה
אבל היא? היא הרגע סיימה פגישה
במהלכה, מולה
ישב האיש, שהקשיב לה ואמר: "תודה,
קורס הבריאות שפיתחת, Plan Be
יהיה נכס אצלי לקדם ולהעצים נשים בחברה
תני לי כתובת מייל ואשלח לך חוזה לחתימה".
היא היזמת, היא המרצה, היא המאמנת, היא התלמידה
עכשיו
היא גם המצליחה
כל מה שפיתחה, בPlan Be שלה, יתחיל את דרכו גם במוסדות וארגונים בחברה 🙏
מה את עושה סיפור? תכל'ס בלוג, פשוט לחיות בהשראת סיפורי ילדים
בסיפור, "עליסה בארץ הפלאות", אחד הדברים שבולט בו בעיקר הוא ששום דבר אינו כפי שהוא נראה, מה שאומר, שאנחנו לא באמת יודעים שום דבר.
הדבר הברור היחיד שידוע לנו, הוא מה אנו בוחרים להביא לסיטואציה נתונה
הפחדים יהיו חלק מצעדים שנעשה בחיינו
כשנחליט לצאת מאיזור הנוחות ולפתוח ערוצים נוספים להתפתח בתוכם. החשיבה, 'מה אם', 'ואולי..' יכולים לרפות את ידינו, לגרום לנו לאחסן במגירה את חזוננו. קצת לאבד את עצמנו
הפשטות להביא את האמת שלי, עם ההתרגשות, העבודה וההכנה, להניח על השולחן, להגיד: "זו אני"
משאיר אותי מחייכת.
מאפשר לחיים להביא את שלהם
ולי, לבטא אותי
משאיר אותי מחייכת
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.
כל עוד שתתמידי בהליכה
"לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול. "– בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר. "בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה". –לואיס קרול, גאונות 🙏
התמדתי 🙋♀️
אשמח אם תבחרי להגיב, כך, אלמד דרכך, מה בדיוק גרם לך להנהן, לצחוק או להזדהות
הכל התחיל בהודעה שקיבלתי באינסטגרם
"שלום, אני עוקבת אחרייך (סטוקרית!) שמי קלייר, מחברת XXX ממיאמי, אנחנו מעצבים בגדי כושר איכותיים והיינו שמחים אם תשקלי
להיות שגרירה שלנו בישראל
אני!
שגרירה
לא סתם של מדינת עולם שלישי.. Ambasador!! של פלורידה! במדינת ישראל שלי
להצעתה של קלייר, אקבל 40% הנחה על כל הקולקציה החדשה והקהילה שלי תקבל בונוסים, הנחות ועוד ועוד מתנות ופינוקים. ..
"למה מגיע לי כל השפע הזה?!" שאלתי את קלייר בחשד של יוצאת צבא ישראלית ששירתה כמורה חיילת מפונקת, היא אמרה, את רק צריכה לרכוש את הבגדים שלנו בהנחות ענק, לאמן איתם ולהעלות פוסטים ברשתות חברתיות כשאת לובשת אותם
ואז הגיע הפאנצ'
משלוח חינם!! מארה"ב
כל מי שרוכש בגדים בחו"ל יודע שהמשלוח עולה יותר מהבגד 🤔
קלללללל
איפה חותמים?!
מיד השתלטתי על עצמי
כאשת עסקים ממולחת, הכל עניין של משא ומתן.
"אני צריכה להתייעץ עם יועצת השיווק שלי", אמרתי לקלייר, קרי, עצמי, שברגע זה התרגשה יתר על המידה ולכן, שפיות ממנה והלאה
אני, עם שלל נוצותי, כבר מריחה את ניחוח חו"ל באויר על גופי, רואה אותי מוסרת בנדיבות את כל האאוטפיט הישנים שלי, חתומים על ידי בהקדשה אישית
פתאום פגשתי אותה
את האישה הטווסית שבי, מינימום, סטלה מקרתני עיצבה במיוחד עבורי ליין על שמי.
בהתרגשותי הרבה, מספרת לקטנצ'יק שלי
(בן 19, גוש 1.85 שמחזיק את המקרר של הבית אצלו בחדר)
שאמא תיכף אח"מ!
הולכת להיות שגרירה! משפיענית רשת!
אמר: " תראי ת'הודעה",
"בקשה"! מגישה לו את הנייד לפרצוף
"מה בקשה?"..אויר!
אין כלום!
לא הודעה ולא נעליים (בכל מקרה לא הבטיחו נעליים, שנהיה כנות כאן, כן?)
התאדתה, ההודעה, נמסה, איננה
גם מכות שוק למכשיר לא עזרו..קלייר אבדה
לנצח
הגוש לצידי
מוציא את הראש מהמקרר ובשליטה צעירה מעצבנת ברזי העולם והאינסטוש, זורק:
"אמא, זה בוט"
מה פתאום בוט?! קראו לה קלייר
התעקש, "אין קלייר, אם זה נעלם, זה בוט זה רובוט, הם מחפשים חשבונות חיים"
מה חיים? אני, בתפקיד הלם
הוא, בסבלנות לאמו התוהה:
"ביקשו כסף?"
עניתי בלחש.. כן, אבל הציעו הנחות ענק..
"קנית?"
טרם הספקתי, הייתי עסוקה בלחלק בגדים וחתימות
אמר: "מזלך. הם רק רצו את כרטיס האשראי שלך"
למה להם? שאלתי בתמימות טווסית
"כדי לחגוג עליו"
אבל, את זה אתה כבר עושה. לא?🤔🤔
"אמא…
בגלל זה בשבילי, את תמיד אח"מ"
כבש, וכבר בדלת עמד,
עם כרטיס האשראי שלי בידו 😂
המקרה הזה, גרם לי לתהות על התחושה המטעה שנותנות הרשתות החברתיות
תחושה כאילו, בהן מתרחשים החיים האמיתיים, בהן יוחלט האם אנחנו שווים, מצליחים או יפים
באשליה הזאת,לא נעים להודות, כולנו מפרגנים או מתהדרים בנוצות ולעיתים, מפספסים את האח"מ שהיינו ונמשיך עוד להיות, בלי אריזות נוצצות ונוצות
אז יבוא ילד אחד קטן שיצעק: את חשובה כפי שאת, את אמא שלי ❤
מה את עושה סיפור?
כשאת אח"מ את אח"מ
לא משנה המידה, המשקל או העפעף שצנח
את אישה חשובה מאוד
לך, לילדייך, לבן זוגך
היי שגרירה אמיתית של עצמך
רגע לפני שתשלפי כרטיס לקנות לך חלומות, בדקי,
שזה לא איזה בוט מפריח נוצות
מתוך בגדי המלך החדשים:
"בראש, מתחת לחופה מיוחדת, צעד המלך -עירום, פרט לכותנתו. אחריו, צעדו החייטים המומחים, שהעמידו פנים כאילו הם נושאים את השובל הארוך של גלימתו החדשה. אנשי העיר הנרגשים הצטופפו בצידי הדרך, והריעו בראותם את התהלוכה מתקרבת. כולם פרצו בתשואות למראה המלך, הצועד מולם בחגיגיות, וצעקו: איזו גלימה מרהיבה! והשובל! מעולם לא נראה מלכינו הדור כל כך!
המלך הוא עירום
אבל לפתע, נשמע קול קטן וצלול שנשמע מעל רחש ההמון: "אבא," אמר הקול בפליאה, "המלך לא לובש שום דבר!" הנס כריסטיאן אנדרסן
מול דוכן הגבינות. היו הרבה כמוהו בשוק הקטן, אבל היה בו משהו בדוכן הזה, באופן בו הגבינות היו מוצגות, במוכר השמח, שפשוט דיבר בלי הפסקה
בתור, היו רק 2 נשים ואני
בעלי חיכה לי ברכב, יצאנו לטייל, בלי מטרה מוגדרת, נעצרנו בשוק, לקנות לנו גבינה ובאגט שיהיה מה לאכול כשנצטרך.
תכננתי להתעכב כמה רגעים בלבד.
10 דקות!! חלפו מהרגע שהגברת הצביעה על גוש גבינה, עד לשלב שהוא עטף לה במיומנות ודיוק חתיכה נאה ממנו. הוא סיפר לה סיפור עם הרבה תנועות ידיים וצחוק תוך כדי. הן הצביעו וביקשו חתיכה מגוש מפואר נוסף, "אוהווו.." הוא פצח מתלהב בצרפתית, מהבחירה והמשיך לדבר .. כמובן שלא הבנתי אף מילה, רק רציתי שזה יגמר כבר ויגיע תורי! תיארתי לי שבזה הרגע הוא מספר על חדווה הפרה הדשנה שליטפו אותה כשהייתה עגלה עד שיצא דבש מחלבה, אני רק הרגשתי איך הסבלנות שלי אותי מזמן אותי עזבה.
כעבור 8 דקות על השעון הלא שוויצרי שלי, עוד אני חוככת בדעתי לעבור לדוכן המהיר על יד, היו בידי האישה שני גושי גבינה עטופים באחידות כמו מתנה. נשמתי לרווחה, תורי!! לא… לא.. לא… היא רוצה חתיכה שלישית!! נראה לי שזה השלב בו הפרה התפטרה🐮 כבר התחלתי חצי סיבוב של פרישה ואז זה קרה.."אני הרי בארץ זרה", זו מטרת כל הנסיעה, להכיר, לגלות, פשוט להיות. עצרתי אותי, מלהתנהל באוטומט שלי, "לאן את ממהרת?", בכלל אין לך תוכניות, ואת הרי ציידת הזדמנויות. ניערתי את התלתלים, גירשתי שדונים מציקים.
התבוננתי. באיש, בשמחה שלו, במקצועיות, באהבה שפרצה ממנו. זו הייתה רצינות ופשטות, הענקה והנאה אמיתית מעבודתו, מהאפשרות להעביר למישהו אחר את התוצרת המושקעת עליה הוא עמל, יום ביומו. כשהיא ביקשה חתיכה נוספת מהגוש הבא, חייכתי, המשכתי להתבונן בקסם שקורה ביניהם. חיכיתי בסבלנות שיגיע תורי. צעדתי קדימה כשהיא שילמה והלכה.
יש גם מתוקה
הוא חייך אלי ואמר "בונז'ור", כשהגיש לי לטעום מגבינת הגרוייר. מיד הוא זיהה שאני "חריפה" ופרס לי את החתיכה הכי ספייסית שיש לו תוך שהוא מספר באנגלית מתובלת לא פחות, על כל האחרות גם אלו המתוקות, שכולן יחד שכבו חודשים בנחת שיגיע תורן להגיע לאנשים שונים לצלחת.
עם הגבינה בידי,
הנענע והזית
המשכתי לקנות בשוק איכרים אמיתי לאסוף מרכיבים לארוחה משובחת בו יש סיפור לכל זית ועגבניה.
מוכר הגבינות, בלי לדעת, יצר עבורי תוכנית משגעת. פתאום ידעתי מה יהיו התוכניות שלנו להיום
החלטתי לחקור את גבינת הגרוייר, את המקור, את השלבים שעושים אפילו את הפירורים שלה, כאלה שווים.נסענו שעתיים למפעל הגבינות באיזור גרוייר, כאן, העבירו אותנו שלב, שלב בדיוק שוויצרי בנבכי האהבה המתפתחת מחלב הפרה עד לצלחת
ארץ העגורים, על שמה הגבינה. גרוייר – עגור. זה העגור הלבן שטבעו האצילים על הרקע האדום. הם היו 'ברוני הגבינה'.
הפרה, מבלה על ההרים באביב ואוכלת מינים שונים של עשב, מכמון עד וניל, מה שמשביח את טעם החלב.
ידעתם שטעמה של הגרויאר נובע מהשאור הטבעי שמוסיפים לה אחרי הרתחת החלב ב-35 מעלות? אחר כך, לוחצים אותה תחת משקל במשך 16 שעות!!
בתום הדחיסה, במשך 20 שעות, היא מתענגת באמבט מלח להנאתה
16 שעות דחיסה
משם, היא מתחפרת לה במערה. 5 חודשים והמשובחות ממש, אפילו שנה!
אהבה שמחכה שנה במערה
פלא שהיה למוכר כל כך הרבה לספר?! תחשבו..כמה זמן עבר מרגע החליבה עד שהגבינה הגיעה לשוק 🙈
אי אפשר להגיע לגרוייר בלי לטייל בטירה הענקית שמסביבה כל ההרים המושלגים.
אימון עליות בטירת גרוייר
כשהשמש עמדה בדיוק במרכז השמיים, היא הזכירה את מה שחשוב בחיים, להגיע לשיא, אל הפסגה, זה רגע אחד, אליו צועדים בדרך ארוכה, לעיתים לא פשוטה. מלאה בלמידה, סבלנות, והתמדה. לתבל אותה בהומור, גמישות ואנושיות, עושה אותה אחרת. מהנה, מעניינת.
תפסתי לי ניצוץ
ירדנו לאחו, עם קרני שמש אחרונות, לפיקניק בלי שמלת תחרה לבנה, לא סלסלה ומפה משובצת
רק שנינו, עטופים היטב, יין בכוסות פלסטיק, באגט וגבינת גרויאר עם מלא אהבה ❤
לא קר לנו ❄
"כשאתה רואה שאתה יכול למצוא גבינה חדשה וליהנות ממנה, סימן ששינית את הכיוון" – מי הזיז את הגבינה שלי? -ספנסר ג'ונסון
לא יוצאת לי מהראש, כמה שאני שומעת אותה ביוםיום שלי… תמיד ביחס לעתיד מדאיג כלשהו, חשש מהלא נודע. ההיא דואגת מהבוס בעבודה, האחרת, דואגת לחשבון הבנק, זו לקבלן, הרביעית לילד שאך נכנס לגן וכולן ביחד דואגות למשקל. על פי הקצב שהוא מראה עליה, כך, ביחס ישר מצב הרוח שלהן מראה ירידה. מדאיג!
ואז הגיעה אלי לקוחה חדשה ואמרה לי: "תדאגי שיהיו לי שרירים". ישר דאגתי!
איזו אחריות זה לדאוג!!
ואיך דואגים לזה??? מה לפסל אותה כאילו?? איך בכלל דואגים למישהו?? אף פעם לא הייתי דאגנית… זה עושה קמטים!
ביקשתי ממנה שתסביר לי איך היא רואה אותי דואגת שיהיו לה שרירים, "לזה שאני אוכל טוב, אתאמן, ארזה, אתעצב ואהיה מאושרת!" שוב, הכל בדאגה לעתיד ועכשיו, הכל בידיים שלי אמאאאא!!
נבהלתי. האחריות גדלה. אני צריכה לדאוג לכל החבילה ובעיקר לאושר שלה.
פרויקט דאגה, יוצא לדרך. איך דואגים למישהו בעתיד? אז פניתי למילון תחת ההגדרה 'דאגה':
חשש, חרדה, טיפול, השגחה, פיקוח.
פה חששתי! שקלתי התפטרות לעבור לעבודה בלי דאגנות. להדביק מדבקות, ללחוץ על דוושות, רק שלא יהיה לי עומס וקמטים בין הגבות.
שניה לפני שנכנסתי בעצמי להשגחה תחת פיקוח, ורגע לפני שכל הדאגה הזאת תעשה לי התקף חרדה, נזכרתי שאני בכלל בעניין של בחירה, ומשמעות המילה היא לצאת לפעולה. שאני דוגלת בעשיה ובבנקודות בהן נדמה כי אי אפשר, צריך להעמיק ולחפש 'איך אפשר'. לכן, כשמשהו לא מסתדר לי, אני מטפלת בזה.
מטפלת!!! או! גם ההגדרה הזאת היתה בפירוש במילון!! עם זה אני יודעת לפעול. הפשלתי שרוולים
חזרתי אליה, קודם כל תיאום ציפיות: "שומעת? באיזה אופן תרצי שאדאג שיהיו לך שרירים, גוף חטוב ונפש משוחררת?" "לא יודעת, תעשי קסמים", ענתה כאילו הרגע הגעתי על מטאטא.
נותרנו את ואני, לדאוג שיהיה לך טוב יותר בעולם כאן ועכשיו, ברגע הזה, לא בזה שיבוא בעתיד
יש לי כלים להעניק לך, כאלו בהם תדאגי יום יום להשתמש, להתאמן, לתכנן.
* איך עם הכלים הללו תטפלי בעצמך, תיצרי גוף בריא, שרירי וחזק. * איך לשמור על האושר שלך, כשאת מוודאת שהדרך מתאימה לך.
* איך לפנות לך זמן, מקום וכבוד.
כך, תדאגי את לעצמך, אני אהיה לך מלווה
כשאת עושה פעולות לטפל בעצמך, כאן. עכשיו. בהווה
אין ספק שהעתיד יביא איתו רק טוב
כבר לא תצטרכי לדאוג לו"
לחצנו ידיים, יצאנו לדרך.
ממני אלייך:
המילה דאגה – חשש וחרדה מפני העתיד לבוא. זה שאינו ידוע, תוקעת את רובנו ואינה תורמת לתזוזה, פעולה ושינוי.
באנגלית, יותר פשוט לי להגיד לך: Take care girl
תשומת לב שכזאת, טיפול, זו הנעה לפעולה, ליצור מערכת שעובדת באופן מיטבי. היום. לא מועקה ממה שעתיד להגיע, עם גבות מכווצות וציפיה לישועה שמישהו/י יקסום לך קסמים ויעשה עבורך את העבודה.
מצאי את מי שילמד אותך כלים לעשות אותה בעצמך. כך, תפסיקי לדאוג, ותתחילי לטפל באהבה בעצמך.
כולנו זוהרות, צורה אחידה, זוקפות את הראש מעלה, הגוון הכתום צהוב הזה. זה הכי מגניב היום! בשל, מתוק, מכריז כזה.. באתי לכבוש פה כל לשון שמבינה! אם את רוצה להעיף את הטעמים של כל מי שרואה אותך לשמיים, את צריכה להשתלב! מה ירוק עכשיו?! את מוזרה!
הברווזון המכוער – גרסת המנגו
החדשה הירוקה:את בכלל לא מבינה, ירוק זה שלי, מתאים לי לקצב, הוא שונה משלך.
כן, גם אני רוצה להיות זוהרת. רק הקצב.. הוא קצת מהיר לי ומרגיש לא שלי. צריכה להכיר את הגרעין שבי, לטפח אותו,
לחדד את הטעמים.
זוהרה הכתומה: עד שתפתחי גרעין….איפ…
איך שאת נראית. זה מה שחשוב. נ ק ו ד ה!
אולי כדאי שתזדרזי? הכל מהיר, הכל זז, אולי נשים לך כמה טיפות? נכניס לתנור בחום גבוה?? זה בטוח יעשה את העבודה תתכווצי ותזהרי אין נו טיים.
החדשה הירוקה: את רואה? כשאת מדברת כתומה וזוהרת, אני מרגישה איך המילים שלך גורמות לי להיות אבודה ומחפשת. רוצה את הגוון שנועד לי. את הצורה המדויקת לי במקביל למתיקות שמתפתחת בתוכי.
זוהרה הכתומה: אהבלה! מי יחכה לך?!
בקצב הזה, לא תמצאי את השף שידע לעשות ממך מטעמים. את רואה שכולנו באותה מידה, יושבות באותה זווית, מחכות ליד שתקטוף אותנו. רק את שונה! בתהליך הירוק הזה שלך.
מחוברת לעצמך ויודעת מה טוב לך, חבל.. תשארי בארגז הזה עוד הרבה זמן, עד שתרקיבי בייחודיות שלך.
שששש…בא שף.. זמן הבחירה..
אה….למה אותה? היא בכלל שונה.
מיד ראיתי את זו הירוקה, בין כל הכתומות הזוהרות. הלא מתאימה, שונה, 'ברווזון מכוער'
כולנו רוצות להיות דומות למשהו, להיראות כמו מישהי.. אחרת. זו מהאינסטגרם, שקטנה ממני בעשור לפחות, או ההיא שראיתי בים. אנחנו משקיעות בזה מאמצים רבים, נדמה, שאנחנו יושבות בארגז מנגואיות ומנסות להיות סט אחד של אותו בית יוצר וזה לא מצליח. רוב הזמן, גם אם כן, רק לרגעים, אולי לימים. התסכולים עולים, עד לשלב בו אני מבינה שבתוכי ישנו גרעין אחד יחיד שמרכיב את היותי, עלי להכיר ולטפח אותו, אז תזהר קליפתי וגזרתי בגוון המושלם שתואם בול אותי.
המנגואית הירוקה, יודעת משהו
שהקליפה לא חייבת להיות זהה
יש משמעות אדירה ליופי האריזה
כשבתוכה גדל גרעין חזק
עם זוהר פנימי ובשלות מתוקה
אז מה הכין השף עם המנגואית הירוקה?
סלט קייצי עם טעמים שמקפיצים ת'תלתלים:
4 מנגו חתוכים לקוביות (כן עדיף את זו הבשלה עם הקליפה הירוקה)
1 פלפל ירוק חריף
צרור גדול של כוסברה קצוצה דק
כף סילאן
לערבב באהבה ולהגיש קר
פתאום חשבתי, שעם הקורונה, רבות מאיתנו חוות את התופעה הזאת.
בינינו אנחנו חוות אותה לא מעט פעמים גם בלי קורונה, אבל בשנה האחרונה, חוסר השקט מביא אותנו לעיתים קרובות יותר למקרר או לארונות המטבח.
אז בא לי לשתף אותך בחוויה הזאת שלי
אם היית פוגש ת אותי אתמול….
את כל הבית אכלתי!
כמו אישה לפני מחזור', תוך כדי הריון', בשעה שההורמונים של גיל המעבר משתוללים לה
כל הנשים התקיימו להן יחד בתוכי, בלי שלום ביניהן!!
אפילו לא זיהיתי אותן
אף אחת מהן, היא לא אני 🙁
קמתי,
הלכתי למקרר, אכלתי בעמידה תאנה.
ישבתי,
קמתי עוד פעם,
פתחתי את המקרר שוב, רק לוודא שכלום לא השתנה שם, נרגעתי. אכלתי מלפפון.
ישבתי, חושבת לי: "לא רציני.. תאנה ומלפפון לארוחת בוקר!"
הכנתי חביתת חלבונים, נבטים, סיבים, טחינה לשומן, עגבניות לטעם ולחם מחמצת לסגור את הכל בסנדויץ'.
עכשיו את רצינית! זו ארוחה! בריאה! לתינוק, למחזור, למעבר, להורמונים
מה שיבוא, אני מוכנה!
נכנסתי למשרד לעבוד, והנה זה התחיל שוב🤦♀️
אולי קפה עם משהו קטן ליד?! מה נסגר איתך?!
הרגע אכלת לול שלם,
נכון.. אבל זה המחזור הזה… אני מרגישה שהוא צריך להגיע, הידיים נשלחות מעצמן."
וחוץ מזה, זה מה שבא לי!!
קמה בעצבים!! מינימום מחוץ לדלת המשרד עומדים מלא אנשים לשמוע ויש לי למי לקטר בבית, ועל מה?! אני לא בהריון, אני לא בגיל המעבר ובכלל זה לא התאריך של המחזור שלי!
מכינה קפה, שמה אגוזים ושקדים ליד, מרגיעה את עצמי שזה בריא,
אז זה בסדר לדחוס לי את כל האוכל עוד קצת לאין_מקום_לפי_שעה_בקיבה..
ויושבת לעבוד. קמה!
מה נסגר איתך??? עוד לא כתבת אות! לא פתחת מחשב!
פתאום הבנתי שכרגע, אין פניות, אין עם מי לדבר.. עצמי, AS אני..הלכה.
לא ברור לאן ולמה. לא שמה שלט. הלכה, לא מתקשרת עם היקום.
נעלתי נעליים, עזבתי הכל ויצאתי מהבית לחפש אותה.
המקרר נשם לרווחה..
ממני אלייך:
כשאת קולטת שיש רצף התנהלות שהוא לא תקין, משהו בו לא עובד,
לא תמיד יש סיבה
זה הזמן לשנות אסטרטגיה, בלי ניתוחים והלקאה עצמית.
פשוט, לקום, לעשות פיזית פעולה שונה.
זה כבר יגרום לך לצחוק ולחזור בקלות לשיגרה אחר כך.
סוף דבר:
תוך שעתיים, האבידה נמצאה, חזרה לביתה, הייתה יעילה, פעילה ובלי אכילה 🙂
מכירה את זה?
כדי ללמוד לעשות את ZE קל, אני מזמינה אותך
לשבועיים איתי בתוכנית קיקסטרט– ליווי אונליין ליצירת לקבלת כלים מעשיים שתוכלי לתרגל איתם מיידית ביומיום שלך איך לעשות לך סדר ומסגרת ביום ובאכילה. תראי שניתן לחיות במשקל שעושה לך טוב בצורה מעשית וקלה. לחצי כאן והשאירי פרטים, אשמח לחזור אלייך עם כל המידע.
(כן עדיף את זו הבשלה עם הקליפה הירוקה)
