זהבה ושלושת הדובים – משפחה או הזנחה?

"יום יום טיילה זהבה לבדה ביער"

"וביער, גרה לה בבית קטן משפחת דובים"

"אבא דב – גדול גדול" – איך הוא נכנס לבית קטן?
"אמא דובה – לא גדולה ולא קטנה" -כל הבעיות הנשיות התחילו מההגדרה הלא ברורה הזאת! יוקדש לה פוסט משלה. מבטיחה
"ודובון ילד – קטן קטן" – מאת הסופר, רוברט סאותי

מישהו ישב בכסא שלי

בשבוע הזה עם יום המשפחה
קפצה לי זהבה למחשבה
זה בכלל לא סיפור ילדים
מכל זוית אפשרית זה סיפור אימה
מצד אחד משפחת דובים זזה יחד כדבוקה
ומצד שני, ילדה ביער, מחפשת כסאות מתרוצצת גלמודה

 

תהיתי, איזו משפחה נתנה לזהבה, הילדה הקטנה, זהובת תלתלים לטייל לבד ביער?? איזה הורים מזניחים. לא הסיעו אותה לכל מקום? הם לא עבדו אצלה? ואם קפחה עליה שמש, או טפטפה עליה טיפת גשם?! ומה אם יצנח לה עלה שלכת על הראש😱
ההורים פעם לא היו חרדתיים כמונו? הלכה לבדה! ליער! נכנסה לבית זר! אכלה מהצלחות, ישנה במיטות! איפה יצחק קדמן שיראה את כל ההזנחה הזאת?
למול יום המשפחה החדש, בולטים לי בחדות, הזמנים בהם אני הייתי ילדה. אז זה היה רק 'יום האם'
בטח חזרתי הביתה בגשם מבית הספר. מן הסתם, בלי מטריה, גם כשנכנסתי ספוגת מים, אף אחד לא רץ אלי בכניסה ליבש אותי, או החליפו לי בגדים מכף רגל עד ראש. עשיתי את זה לבד
וקטע.. גם ניקיתי אחרי את הריצפה משלוליות המים.
כולם היו אדישים לזה שנרטבתי.

נראה לי שגדלתי כמו זהבה 🙋‍♀️ מזל שלא לקחו אותי מהרווחה 😱😱

אכלנו צהריים, מה שאמא שלי בישלה ולא איזו מאמא בלי עוף. כן, אמא שלי עבדה מחוץ לבית ועדיין בישלה אוכל, היא לא הייתה עסוקה בלהסיע אותנו מחוג לחוג, מחבר לאחר. לא היה לה רישיון, היו לנו רגליים. בכלל היו לנו חוג אחד, גג אם התפרענו, שניים
ניקינו את הבית, עשינו שיעורים. ההורים שלי לא ידעו מה למדתי ובכל זאת עשיתי זאת 🤗
היה לאמא שלי כח להמטיר עלי שיחה, של שעה!
כשאיחרתי ב-10 דקות לחזור מהזמן שאמרתי שאגיע. עם הרבה תשומת לב, היא נתנה לי כלי עוצמתי ביותר  (לא הדיוק, אני עדיין מאחרת כרונית)  😂 עם ההתעקשות שלה, קיבלתי מסר מתנה, "יש לך מילה, תעמדי בה"
היא הראתה לי איך התעקשות הורית שלא ברורה לילד קטן, אומרת: "יש לי את כל הזמן שצריך ללמד אותך, איך להיות בן אדם בעולם".

אני פוגשת נשים יום יום ואני רואה גם גברים שנוהגים כמו משפחת הדובים. מרגע שיש ילדים, זזים רק כדבוקה. שמו את כללללללללל החיים שלהם בצד, כדי להעניק לילדים שלהם "את מה שלא היה להם", להגדרתם.
הם 'עובדים' בלהיות הורים
מסיעים, נוהגים, חוגים, משמרות זה"ב, סיירת חיבוקים, בית חם, מקדם, מאפשר. פסיכיאטר, פסיכולוג, ריטלין, אסיפה פרטית, אסיפה כללית, לג בעומר, נקניקיות, אבא שבת, כוכב השבוע, מלך העולם, ועד הורים, מועצת תלמידים, קופצים מעוגה, מדברים בגובה העיניים, יורדים על הברכיים. גובה השטיח. אופס.. מתחת לשטיח.
הפתעעעעעעה אין כאן אויר, מתחת לשטיח
אבל..יש פה חושך, שקט ולא רוצים ממני שום דבר🤷‍♀️

סורי על הבוטות
לא נתתי לילדיי את מה שלא היה לי
נתתי להם בדיוק! את מה שהיה לי
והיה לי המון
הייתה לי חירות לטעות
יכולתי ליפול, להפצע וללמוד איך להזהר
היה לי עולם שלם להמציא בדרך אל ובדרך מ..
היו לי חברים לא וירטואליים, אלא, כאלה אמיתיים
קפצתי על סלעים כמו זהבה (עם תלתלים, לא זהב) ויצאתי ליער, חמושה בעצמי, עם תרמיל כלים יעילים על גבי

איזה ארגז כלים יהיה לנכדי?

היו לי זוג הורים, עסוקים
ובמעט הזמן שנותר
היו להם גם חיים משלהם
כאלו זוגיים ולעיתים כל אחד לעצמו
אנחנו היינו העולם שלהם
אבל לא תכלית קיומם
הם לא ויתרו על עצמם לחלוטין 'בשם ההורות'

לא ניהל אותם הפחד
כדי לגונן עלינו, הם לימדו אותנו גבולות ויצרו לנו מרחב של ביטחון, העניקו לנו כלים
להרחיב את הבינה באמצעות סקרנות ילדותית והתבוננות תוך כדי תנועה
לתרגל שליטה ואחריות, תשומת לב, ממה להזהר ואיך להתמיד
לא שמרו עלי כמו נץ
והי.. יש יגידו שיצאתי בסיידר
כשסמכו עלי קיבלתי ביטחון
כשהצלחתי, לא סגרו כבישים עם פונפונים
וכשכשלתי, לא עשו דרמה

כהורה, השתדלתי לגדל את ילדי עם אותה חירות ועצמאות. כבר הייתה קידמה וטלויזיה

כמו שהבן שלי אומר: "זו לא התקופה שלך שייבשתם ביצות"👵

נתתי להם אהבה ענקית ולצידה כלים, הם הלכו ק"מ ברגל, לימדתי אותם להשתמש בתחבורה ציבורית ואופניים (לא חשמליות!) מגיל צעיר הם התחנכו להתנהל עם כסף, שיש עבודה ושכרה בצידה.

הרבה פעמים, למרות שכאב לי, עבורם, עמדתי מהצד גם כשראיתי אותם טועים, לעיתים כואבים. לא עצרתי בגופי נפילה, הייתי לידם לאהוב, ללמד את החבישה הנכונה ולהמשיך קדימה. במקום להלחם את המלחמות שלהם, ציידתי אותם באמנות הדיאלוג, בגישור, הקשבה וביטוי עצמי.

כשהצטרכתי זמן לעצמי, אמרתי להם בכנות: "לפני שנהייתי אמא, הייתי ליזט, לפעמים, לכמה רגעים, בא לי להיות רק 'ליזט'." זה לא הפחיד אותם או גרם להם חרדת נטישה. למרבה הפלא, הכנות שלי, לימדה אותם את הביטוי האישי שלהם, שאני טוטאלית באימהות שלי, יחד עם זאת, לא מבטלת את עצמי, זה גרם להם לגדול עם חוסן פנימי.

לא הכנתי איתם שיעורים ולא התכוננתי למבחנים. הלכתי לאסיפות הורים, כשהמורים אמרו שהם לא ממשים את הפוטנציאל, שאלתי אם הם שמחים, יש להם חברים והם מחונכים. לא דרשתי מצוינות, עודדתי לצחוק, שמחה ואנושיות. יצא שהם יצאו מצוינים!

המרחב הזוגי

הקפדתי להכיר להם את המרחב המשותף שלנו כמשפחה, את המרחב שיש לכל אחד מהם באופן אישי, את שלי הזוגי וכן.. את ההוא שהשארתי לעצמי. כי למרות שבחרתי באמהות, זה לא עושה אותי אלוהים, זמינה בדום מתוח 24 שעות ביממה
רוצה להיות אמא. אוהבת, מעניקה, מחנכת, מכבדת ו..משחררת

ביום המשפחה הזה תהיתי, איזה הורים יהיו ילדי לנכדי, הורים דובים? או ההורים של זהבה 🤔

הבלוג שלי, נועד לשקף את זוית הראיה שלי, היא נוגעת בכמה פשוט לחיות, כשאנחנו לא מסבכים לעצמנו את החיים בדרישות לא ריאליות מעצמנו בכל המישורים. אשמח לקרוא בתגובות, אם אהבת,  הזדהית והרגשת – מה באמת אנחנו עושים סיפור?!

מי שולח ילדה עם חולצה לבנה ליער?! התמונה באדיבות socialkid

יום המשפחה שמח ❣