אני עומדת מולו

מול דוכן הגבינות. היו הרבה כמוהו בשוק הקטן, אבל היה בו משהו בדוכן הזה, באופן בו הגבינות היו מוצגות, במוכר השמח, שפשוט דיבר בלי הפסקה

 

בתור, היו רק 2 נשים ואני

בעלי חיכה לי ברכב, יצאנו לטייל, בלי מטרה מוגדרת, נעצרנו בשוק, לקנות לנו גבינה ובאגט שיהיה מה לאכול כשנצטרך.

תכננתי להתעכב כמה רגעים בלבד.

10 דקות!! חלפו מהרגע שהגברת הצביעה על גוש גבינה, עד לשלב שהוא עטף לה במיומנות ודיוק חתיכה נאה ממנו. הוא סיפר לה סיפור עם הרבה תנועות ידיים וצחוק תוך כדי. הן הצביעו וביקשו חתיכה מגוש מפואר נוסף, "אוהווו.." הוא פצח מתלהב בצרפתית, מהבחירה והמשיך לדבר .. כמובן שלא הבנתי אף מילה, רק רציתי שזה יגמר כבר ויגיע תורי! תיארתי לי שבזה הרגע הוא מספר על חדווה הפרה הדשנה שליטפו אותה כשהייתה עגלה עד שיצא דבש מחלבה, אני רק הרגשתי איך הסבלנות שלי אותי מזמן אותי עזבה.

כעבור 8 דקות על השעון הלא שוויצרי שלי, עוד אני חוככת בדעתי לעבור לדוכן המהיר על יד, היו בידי האישה שני גושי גבינה עטופים באחידות כמו מתנה. נשמתי לרווחה, תורי!! לא… לא.. לא… היא רוצה חתיכה שלישית!! נראה לי שזה השלב בו הפרה התפטרה🐮 כבר התחלתי חצי סיבוב של פרישה ואז זה קרה.."אני הרי בארץ זרה", זו מטרת כל הנסיעה, להכיר, לגלות, פשוט להיות. עצרתי אותי, מלהתנהל באוטומט שלי,  "לאן את ממהרת?", בכלל אין לך תוכניות, ואת הרי ציידת הזדמנויות. ניערתי את התלתלים, גירשתי שדונים מציקים.

התבוננתי.  באיש, בשמחה שלו, במקצועיות, באהבה שפרצה ממנו. זו הייתה רצינות ופשטות, הענקה והנאה אמיתית מעבודתו, מהאפשרות להעביר למישהו אחר את התוצרת המושקעת עליה הוא עמל, יום ביומו. כשהיא ביקשה חתיכה נוספת מהגוש הבא, חייכתי, המשכתי להתבונן בקסם שקורה ביניהם. חיכיתי בסבלנות שיגיע תורי. צעדתי קדימה כשהיא שילמה והלכה.

הוא חייך אלי ואמר "בונז'ור", כשהגיש לי לטעום מגבינת הגרוייר. מיד הוא זיהה שאני "חריפה" ופרס לי את החתיכה הכי ספייסית שיש לו תוך שהוא מספר באנגלית מתובלת לא פחות, על כל האחרות גם אלו המתוקות, שכולן יחד שכבו חודשים בנחת שיגיע תורן להגיע לאנשים שונים לצלחת.

עם הגבינה בידי,

המשכתי לקנות בשוק איכרים אמיתי לאסוף מרכיבים לארוחה משובחת בו יש סיפור לכל זית ועגבניה.

מוכר הגבינות, בלי לדעת, יצר עבורי תוכנית משגעת. פתאום ידעתי מה יהיו התוכניות שלנו להיום

החלטתי לחקור את גבינת הגרוייר, את המקור, את השלבים שעושים אפילו את הפירורים שלה, כאלה שווים.נסענו שעתיים למפעל הגבינות באיזור גרוייר, כאן, העבירו אותנו שלב, שלב בדיוק שוויצרי בנבכי האהבה המתפתחת מחלב הפרה עד לצלחת

ארץ העגורים, על שמה הגבינה. גרוייר – עגור.  זה העגור הלבן שטבעו האצילים על הרקע האדום. הם היו 'ברוני הגבינה'.

הפרה, מבלה על ההרים באביב ואוכלת מינים שונים של עשב, מכמון עד וניל, מה שמשביח את טעם החלב.
ידעתם שטעמה של הגרויאר נובע מהשאור הטבעי שמוסיפים לה אחרי הרתחת החלב ב-35 מעלות? אחר כך, לוחצים אותה תחת משקל במשך 16 שעות!!

בתום הדחיסה, במשך 20 שעות, היא מתענגת באמבט מלח להנאתה

משם, היא מתחפרת לה במערה. 5 חודשים והמשובחות ממש, אפילו שנה!

פלא שהיה למוכר כל כך הרבה לספר?! תחשבו..כמה זמן עבר מרגע החליבה עד שהגבינה הגיעה לשוק 🙈

אי אפשר להגיע לגרוייר בלי לטייל בטירה הענקית שמסביבה כל ההרים המושלגים.

כשהשמש עמדה בדיוק במרכז השמיים, היא הזכירה את מה שחשוב בחיים, להגיע לשיא, אל הפסגה, זה רגע אחד, אליו צועדים בדרך ארוכה, לעיתים לא פשוטה. מלאה בלמידה, סבלנות, והתמדה.  לתבל אותה בהומור, גמישות ואנושיות, עושה אותה אחרת. מהנה, מעניינת.

ירדנו לאחו, עם קרני שמש אחרונות, לפיקניק בלי שמלת תחרה לבנה, לא סלסלה ומפה משובצת

רק שנינו, עטופים היטב, יין בכוסות פלסטיק, באגט וגבינת גרויאר עם מלא אהבה ❤

"כשאתה רואה שאתה יכול למצוא גבינה חדשה וליהנות ממנה, סימן ששינית את הכיוון" –  מי הזיז את הגבינה שלי? -ספנסר ג'ונסון