את לא כמו כולם

אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר
ממקומות אחרים וגם פה מהעיר
הייתי רוצה שידעו כולם
שיש ילד אחד בעולם…

הילד הזה הוא אני

כמות מול איכות, זה מה שהרגשתי בעקבות פגישת דיגיטל שקיימתי השבוע.

“את צריכה יותר עוקבים, כשיראו שיש לך הרבה ידעו שאת שווה, בשביל זה את צריכה בוטים שיעשו לך את העבודה!”, כך אמר לי היועץ הדיגיטלי.

התנגדתי.

שידעו שאת שווה

אני לא רוצה רובוטים שיעשו אותי “בכאילו”.

כאילו אני נחמדה ומלייקקת לכל מי שאני לא מכירה, שולחת לבבות למי שאני לא אוהבת, ומפרגנת למי שאין לי מושג מה הם עושים.

“כולם עושים ככה ברשתות החברתיות”. כך הוא אמר.

פיטרתי אותו.

כי הוא לא ממש הבין, שמגיל קטן עשיתי הפוך ממה ש’כולם עושים’.

הפוך ממה שכולם עושים

לא תמיד היה לי קל, בטוח שלא הלכתי את הדרך הכי קצרה בעולם, אבל תמיד הייתה לי רשת חברתית.

נפלתי וחגגתי לצד חברים ומשפחה, לאנשים היו פנים ושמות, סיפורים ותובנות את כל אלו, הרובוט לא ידע. הכמות לא תבין את עוצמתה של האיכות.

פגישת עבודה על האינסטגרם שלי , סיכמה עבורי את העשור החברתי שעבר על כולנו. דווקא עכשיו בימי חנוכה נחשף בפני האור – ניצחון הרשת החברתית האמיתית –  מעטים על רבים.

בעשור שחלף, כאבתי ושמחתי, נפלתי וצמחתי, נפרדתי והכרתי, קשרתי ושחררתי, עמדתי וזזתי, צללתי והמראתי, פחדתי והעזתי, נתתי וקיבלתי.

נתתי וקיבלתי – קהילה שמחה, איכותית ואנושית

אלו התובנות שלי,

איתם אני פותחת את שנת 2020, עם מסר ליועץ המפוטר שלי: אני לא עוקבת ולא עוקבים אחרי, אני מלווה ומלווים אותי, אנשים אמיתיים בחיים מלאים. כולנו רשת חברתית חזקה, ערכית שמשתפת כנות, פשטות ואהבה.

עם זה אני פותחת שנה, לשם אני מכוונת גם את העשור הבא. לעשות יותר, יחד עם זאת רק בקצב שמתאים לי וישמור על אנושיות ואיכות.

איכות, פשטות ואנושיות ברומא

את זה שום רובוט לא יחליף, לא בעשור שחלף ולא בעוד אלף שיבואו אחריו

אני מזמינה אתכם אנשים אמיתיים

לאינסטגרם שלי  בואו להכיר אותי, לפעמים תיקחו ממנו צידה לדרך, מתכון, חיוך לאותו יום, אימון קצר, השראה לחיים, טיפ שיפיל לכם אסימון או המלצה על מקום מגניב בארץ או בעולם. תמצאו בו אותי – מאמנת לאורח חיים מלא, לפעמים קצת משוגעת, יחד עם זאת…חיה באמת.

את זה שום רובוט לא יחליף

והילד הזה, הילד הזה
הילד הזה הוא אני
והילד הזה, הילד הזה
הילד הזה הוא אני – יהודה אטלס

זהבה ושלושת הדובים – משפחה או הזנחה?

“יום יום טיילה זהבה לבדה ביער”

“וביער, גרה לה בבית קטן משפחת דובים”

“אבא דב – גדול גדול” – איך הוא נכנס לבית קטן?
“אמא דובה – לא גדולה ולא קטנה” -כל הבעיות הנשיות התחילו מההגדרה הלא ברורה הזאת! יוקדש לה פוסט משלה. מבטיחה
“ודובון ילד – קטן קטן” – מאת הסופר, רוברט סאותי

מישהו ישב בכסא שלי

בשבוע הזה עם יום המשפחה
קפצה לי זהבה למחשבה
זה בכלל לא סיפור ילדים
מכל זוית אפשרית זה סיפור אימה
מצד אחד משפחת דובים זזה יחד כדבוקה
ומצד שני, ילדה ביער, מחפשת כסאות מתרוצצת גלמודה

 

תהיתי, איזו משפחה נתנה לזהבה, הילדה הקטנה, זהובת תלתלים לטייל לבד ביער?? איזה הורים מזניחים. לא הסיעו אותה לכל מקום? הם לא עבדו אצלה? ואם קפחה עליה שמש, או טפטפה עליה טיפת גשם?! ומה אם יצנח לה עלה שלכת על הראש😱
ההורים פעם לא היו חרדתיים כמונו? הלכה לבדה! ליער! נכנסה לבית זר! אכלה מהצלחות, ישנה במיטות! איפה יצחק קדמן שיראה את כל ההזנחה הזאת?
למול יום המשפחה החדש, בולטים לי בחדות, הזמנים בהם אני הייתי ילדה. אז זה היה רק ‘יום האם’
בטח חזרתי הביתה בגשם מבית הספר. מן הסתם, בלי מטריה, גם כשנכנסתי ספוגת מים, אף אחד לא רץ אלי בכניסה ליבש אותי, או החליפו לי בגדים מכף רגל עד ראש. עשיתי את זה לבד
וקטע.. גם ניקיתי אחרי את הריצפה משלוליות המים.
כולם היו אדישים לזה שנרטבתי.

נראה לי שגדלתי כמו זהבה 🙋‍♀️ מזל שלא לקחו אותי מהרווחה 😱😱

אכלנו צהריים, מה שאמא שלי בישלה ולא איזו מאמא בלי עוף. כן, אמא שלי עבדה מחוץ לבית ועדיין בישלה אוכל, היא לא הייתה עסוקה בלהסיע אותנו מחוג לחוג, מחבר לאחר. לא היה לה רישיון, היו לנו רגליים. בכלל היו לנו חוג אחד, גג אם התפרענו, שניים
ניקינו את הבית, עשינו שיעורים. ההורים שלי לא ידעו מה למדתי ובכל זאת עשיתי זאת 🤗
היה לאמא שלי כח להמטיר עלי שיחה, של שעה!
כשאיחרתי ב-10 דקות לחזור מהזמן שאמרתי שאגיע. עם הרבה תשומת לב, היא נתנה לי כלי עוצמתי ביותר  (לא הדיוק, אני עדיין מאחרת כרונית)  😂 עם ההתעקשות שלה, קיבלתי מסר מתנה, “יש לך מילה, תעמדי בה”
היא הראתה לי איך התעקשות הורית שלא ברורה לילד קטן, אומרת: “יש לי את כל הזמן שצריך ללמד אותך, איך להיות בן אדם בעולם”.

אני פוגשת נשים יום יום ואני רואה גם גברים שנוהגים כמו משפחת הדובים. מרגע שיש ילדים, זזים רק כדבוקה. שמו את כללללללללל החיים שלהם בצד, כדי להעניק לילדים שלהם “את מה שלא היה להם”, להגדרתם.
הם ‘עובדים’ בלהיות הורים
מסיעים, נוהגים, חוגים, משמרות זה”ב, סיירת חיבוקים, בית חם, מקדם, מאפשר. פסיכיאטר, פסיכולוג, ריטלין, אסיפה פרטית, אסיפה כללית, לג בעומר, נקניקיות, אבא שבת, כוכב השבוע, מלך העולם, ועד הורים, מועצת תלמידים, קופצים מעוגה, מדברים בגובה העיניים, יורדים על הברכיים. גובה השטיח. אופס.. מתחת לשטיח.
הפתעעעעעעה אין כאן אויר, מתחת לשטיח
אבל..יש פה חושך, שקט ולא רוצים ממני שום דבר🤷‍♀️

סורי על הבוטות
לא נתתי לילדיי את מה שלא היה לי
נתתי להם בדיוק! את מה שהיה לי
והיה לי המון
הייתה לי חירות לטעות
יכולתי ליפול, להפצע וללמוד איך להזהר
היה לי עולם שלם להמציא בדרך אל ובדרך מ..
היו לי חברים לא וירטואליים, אלא, כאלה אמיתיים
קפצתי על סלעים כמו זהבה (עם תלתלים, לא זהב) ויצאתי ליער, חמושה בעצמי, עם תרמיל כלים יעילים על גבי

איזה ארגז כלים יהיה לנכדי?

היו לי זוג הורים, עסוקים
ובמעט הזמן שנותר
היו להם גם חיים משלהם
כאלו זוגיים ולעיתים כל אחד לעצמו
אנחנו היינו העולם שלהם
אבל לא תכלית קיומם
הם לא ויתרו על עצמם לחלוטין ‘בשם ההורות’

לא ניהל אותם הפחד
כדי לגונן עלינו, הם לימדו אותנו גבולות ויצרו לנו מרחב של ביטחון, העניקו לנו כלים
להרחיב את הבינה באמצעות סקרנות ילדותית והתבוננות תוך כדי תנועה
לתרגל שליטה ואחריות, תשומת לב, ממה להזהר ואיך להתמיד
לא שמרו עלי כמו נץ
והי.. יש יגידו שיצאתי בסיידר
כשסמכו עלי קיבלתי ביטחון
כשהצלחתי, לא סגרו כבישים עם פונפונים
וכשכשלתי, לא עשו דרמה

כהורה, השתדלתי לגדל את ילדי עם אותה חירות ועצמאות. כבר הייתה קידמה וטלויזיה

כמו שהבן שלי אומר: “זו לא התקופה שלך שייבשתם ביצות”👵

נתתי להם אהבה ענקית ולצידה כלים, הם הלכו ק”מ ברגל, לימדתי אותם להשתמש בתחבורה ציבורית ואופניים (לא חשמליות!) מגיל צעיר הם התחנכו להתנהל עם כסף, שיש עבודה ושכרה בצידה.

הרבה פעמים, למרות שכאב לי, עבורם, עמדתי מהצד גם כשראיתי אותם טועים, לעיתים כואבים. לא עצרתי בגופי נפילה, הייתי לידם לאהוב, ללמד את החבישה הנכונה ולהמשיך קדימה. במקום להלחם את המלחמות שלהם, ציידתי אותם באמנות הדיאלוג, בגישור, הקשבה וביטוי עצמי.

כשהצטרכתי זמן לעצמי, אמרתי להם בכנות: “לפני שנהייתי אמא, הייתי ליזט, לפעמים, לכמה רגעים, בא לי להיות רק ‘ליזט’.” זה לא הפחיד אותם או גרם להם חרדת נטישה. למרבה הפלא, הכנות שלי, לימדה אותם את הביטוי האישי שלהם, שאני טוטאלית באימהות שלי, יחד עם זאת, לא מבטלת את עצמי, זה גרם להם לגדול עם חוסן פנימי.

לא הכנתי איתם שיעורים ולא התכוננתי למבחנים. הלכתי לאסיפות הורים, כשהמורים אמרו שהם לא ממשים את הפוטנציאל, שאלתי אם הם שמחים, יש להם חברים והם מחונכים. לא דרשתי מצוינות, עודדתי לצחוק, שמחה ואנושיות. יצא שהם יצאו מצוינים!

המרחב הזוגי

הקפדתי להכיר להם את המרחב המשותף שלנו כמשפחה, את המרחב שיש לכל אחד מהם באופן אישי, את שלי הזוגי וכן.. את ההוא שהשארתי לעצמי. כי למרות שבחרתי באמהות, זה לא עושה אותי אלוהים, זמינה בדום מתוח 24 שעות ביממה
רוצה להיות אמא. אוהבת, מעניקה, מחנכת, מכבדת ו..משחררת

ביום המשפחה הזה תהיתי, איזה הורים יהיו ילדי לנכדי, הורים דובים? או ההורים של זהבה 🤔

הבלוג שלי, נועד לשקף את זוית הראיה שלי, היא נוגעת בכמה פשוט לחיות, כשאנחנו לא מסבכים לעצמנו את החיים בדרישות לא ריאליות מעצמנו בכל המישורים. אשמח לקרוא בתגובות, אם אהבת,  הזדהית והרגשת – מה באמת אנחנו עושים סיפור?!

מי שולח ילדה עם חולצה לבנה ליער?! התמונה באדיבות socialkid

יום המשפחה שמח ❣

ארץ פלאות מתחת לאף

“אלוהים! כמה הכול מוזר היום!… מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!” אליס בארץ הפלאות 

“כן, מה בשבילך?”
“הפוך עם סויה בבקשה”,
“סוכר?” “לא תודה”.

“את יודעת מה?
שיהיה אספרסו כפול ארוך, בבקשה”.
“גם וגם?”
“מה? לא, רק את האספרסו בבקשה”
“לקחת?” “כן תודה, בעצם לא”
“את לא רוצה אספרסו??”
“רוצה, רוצה, רק שנראה לי שאשב כאן”
“נראה לך או שאת יושבת?”
“יושבת, תודה”
“תרצי מאפה במבצע?”
“לא. אולי.. 🤔 מה יש?”
“מאפה שוקולד, קינמון וחמאה”
“אז לא..”
גם להלם שלי יש גבול

זו השיחה שניהלתי ביום רביעי האחרון
בשעת צהריים עם הבריסטה בבית הקפה,
מול עיניה היא ראתה, אישה מבולבלת, עם חזות עסקית, מוקפדת בלבושה, יחד עם זאת, חולמנית, מהורהרת, מחייכת, תוהה.
לכי תסבירי לה שבשבוע הזה, הייתי כל כך הרבה דברים, פונה לכל כך הרבה כיוונים

אני🙋‍♀️

פגישה עסקית חשובה

בתפקידי הנ”ל, מולה, משתדלת לאסוף את כל חלקי הפזורים על פני הבוקר הזה שחתם את השבוע שחלף

כמו כספית שהתפזרה לחלקיקים קטנים, כל חלק עשה משהו אחר, אימנתי, העברתי הרצאות, שיווקתי, כתבתי, פיתחתי, דייקתי. החלפתי דמויות מרגע לרגע, כדי להגיע ליום רביעי הזה, בשעה 11:00 ל-פגישה!
עבורה, מגנטתי את כל הבועיות הקטנות הפזורות שלי, לאישה שלמה אחת, עצמי

נכנסתי למיטה בליל שלישי
נרגשת ושמחה
למחרת, ביום רביעי
זה קורה!
פתאום הבנתי את המשפט
להירדם עם חיוך על השפתיים

לא זיהיתי את האישה שהתעוררה
למחרת בבוקר
חסרת אנרגיות, קצת מבוהלת
למה אני לא מצליחה להניע? ללבוש את החיוך והעליצות הרגילה שלי?
איך החליף הפחד את ההתרגשות?!

השעה כבר 9:00, הפגישה תתחיל ב11:00,
אני עדיין בפיג’מה, זזה בבית מימין לשמאל,
כל תלתל מכוון לאיזור חיוג אחר, משתרכת לי בעצלתיים.
הפרזנטציה לפגישה מוכנה, זו אני, שפתאום מרגישה לא בטוחה, אולי זה גדול עלי?!
ואם אכשל?
ואם אצליח?
כמה ויתורים יהיה עלי לעשות עבור זה?

הוצאתי חצי ארון
הרגשתי רזה מדי, שמנה מדי, נמוכה מדי
אבטל את הפגישה. מי צריך את זה בכלל?
מי זאת האישה הזאת?!
נראה לך????? ענתה לה זאת מאתמול בלילה הנרגשת

מי זאת האישה הזאת?

מכירים את זה?
את הרגע הזה,
כשאתם בישורת האחרונה של יעד שסימנתם לכם
עם כל ההתרגשות והעבודה הרבה שהשקעתם כדי להגיע אליו.
יחד איתו, פתאום מגיעים החששות, יש בו משהו קצת מאיים,
אולי זה ישאב אותי?
אולי לא אצליח כפי שתכננתי?
אולי כל הטוב הזה נמצא רק בראש שלי
ובפועל אנחל כשלון חרוץ?

תכננתי הכל בהתרגשות, ופתאום יש שיתוק

התיישבתי
זה לא עצר את השעון, מסתבר
הצטרכתי אותי, המקורית
שמלכתחילה יצאה לדרך הזאת, עם חזון
הצטרכתי אותי, היזמת
עם האור בעיניים ותשוקה ליצור שינוי

האישה, שלפני 4 שנים
יצאה לדרך מחייכת, שפויה,
כבר עשתה הרבה ויתורים והשקעה להגיע לרגע הזה
נתנה את כל כולה, עם הרבה מקום לטעויות והבנה
שלכל טעות יש מקום לתיקון וחזרה
רק כך, חזון וחלום יכולים להפוך למציאות ועשיה

קמתי
הבנתי שלא החליפו אותי בלילה,
אני אפילו לא מוזרה,
גם אני יכולה לקום בבוקר קצת שונה
רק לזכור בכל שלב ונקודה
שלכל רגע קטן או גדול
יש מוטיב אחד חוזר בהתמדה
אני

 אנושית,

זה הפתרון לכל חידה

כך גם יהיה האדם שישב מולי בפגישה
בשר ודם,  עם שיקול דעת והבחנה

ההחלטה שלו, לא משנה לאן היא פונה

חיובית או שלילית

היא שלב נוסף עבורי, בדרך ללמידה וצמיחה

אני אביא את האמת שלי
והוא בצד השני של החתימה
יפגוש אותי, יזמת ברגע הפריצה

יום רביעי, השעה 12:30
בבית הקפה, ישבה אישה, אני 🙋‍♀️
הבריסטה, חשבה שהיא הזויה

אבל היא? היא הרגע סיימה פגישה
במהלכה, מולה
ישב האיש, שהקשיב לה ואמר: “תודה,
קורס הבריאות שפיתחת, Plan Be
יהיה נכס אצלי לקדם ולהעצים נשים בחברה
תני לי כתובת מייל ואשלח לך חוזה לחתימה”.

היא היזמת, היא המרצה, היא המאמנת, היא התלמידה

עכשיו

היא גם המצליחה

כל מה שפיתחה, בPlan Be שלה, יתחיל את דרכו גם במוסדות וארגונים בחברה 🙏

מה את עושה סיפור? תכל’ס בלוג, פשוט לחיות בהשראת סיפורי ילדים

בסיפור, “עליסה בארץ הפלאות”, אחד הדברים שבולט בו בעיקר הוא ששום דבר אינו כפי שהוא נראה, מה שאומר, שאנחנו לא באמת יודעים שום דבר.

הדבר הברור היחיד שידוע לנו, הוא מה אנו בוחרים להביא לסיטואציה נתונה

הפחדים יהיו חלק מצעדים שנעשה בחיינו
כשנחליט לצאת מאיזור הנוחות ולפתוח ערוצים נוספים להתפתח בתוכם. החשיבה, ‘מה אם’, ‘ואולי..’ יכולים לרפות את ידינו, לגרום לנו לאחסן במגירה את חזוננו. קצת לאבד את עצמנו

הפשטות להביא את האמת שלי, עם ההתרגשות, העבודה וההכנה, להניח על השולחן, להגיד: “זו אני”
משאיר אותי מחייכת.
מאפשר לחיים להביא את שלהם
ולי, לבטא אותי

משאיר אותי מחייכת

“התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?” “זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע”, אמר החתול.

כל עוד שתתמידי בהליכה

“לא איכפת לי כל-כך לאן – “אמרה אליס. “אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי”, אמר החתול. “– בתנאי שאגיע לאנשהו”, הוסיפה אליס כהסבר. “בטוח שתגיעי”, אמר החתול, “אם רק תתמידי בהליכה”. –לואיס קרול, גאונות  🙏

התמדתי 🙋‍♀️

אשמח אם תבחרי להגיב, כך, אלמד דרכך, מה בדיוק גרם לך להנהן, לצחוק או להזדהות

בגדי המלך החדשים

אח”מ, אני!
נעים מאוד
מתולתלת עם נוצות טווס

הכל התחיל בהודעה שקיבלתי באינסטגרם
“שלום, אני עוקבת אחרייך (סטוקרית!) שמי קלייר, מחברת XXX ממיאמי, אנחנו מעצבים בגדי כושר איכותיים והיינו שמחים אם תשקלי
להיות שגרירה שלנו בישראל

אני!

שגרירה
לא סתם של מדינת עולם שלישי.. Ambasador!! של פלורידה! במדינת ישראל שלי

להצעתה של קלייר, אקבל 40% הנחה על כל הקולקציה החדשה והקהילה שלי תקבל בונוסים, הנחות ועוד ועוד מתנות ופינוקים. ..

“למה מגיע לי כל השפע הזה?!” שאלתי את קלייר בחשד של יוצאת צבא ישראלית ששירתה כמורה חיילת מפונקת, היא אמרה, את רק צריכה לרכוש את הבגדים שלנו בהנחות ענק, לאמן איתם ולהעלות פוסטים ברשתות חברתיות כשאת לובשת אותם

ואז הגיע הפאנצ’

משלוח חינם!! מארה”ב

כל מי שרוכש בגדים בחו”ל יודע שהמשלוח עולה יותר מהבגד 🤔

קלללללל

איפה חותמים?!

מיד השתלטתי על עצמי

כאשת עסקים ממולחת, הכל עניין של משא ומתן.

“אני צריכה להתייעץ עם יועצת השיווק שלי”, אמרתי לקלייר, קרי, עצמי, שברגע זה התרגשה יתר על המידה ולכן, שפיות ממנה והלאה

אני, עם שלל נוצותי, כבר מריחה את ניחוח חו”ל באויר על גופי, רואה אותי מוסרת בנדיבות את כל האאוטפיט הישנים שלי, חתומים על ידי בהקדשה אישית

פתאום פגשתי אותה
את האישה הטווסית שבי, מינימום, סטלה מקרתני עיצבה במיוחד עבורי ליין על שמי.

בהתרגשותי הרבה, מספרת לקטנצ’יק שלי
(בן 19, גוש 1.85 שמחזיק את המקרר של הבית אצלו בחדר)
שאמא תיכף אח”מ!
הולכת להיות שגרירה! משפיענית רשת!
אמר: ” תראי ת’הודעה”,
“בקשה”! מגישה לו את הנייד לפרצוף

“מה בקשה?”..אויר!

אין כלום!

לא הודעה ולא נעליים (בכל מקרה לא הבטיחו נעליים, שנהיה כנות כאן, כן?)

התאדתה, ההודעה, נמסה, איננה

גם מכות שוק למכשיר לא עזרו..קלייר אבדה

לנצח

הגוש לצידי
מוציא את הראש מהמקרר ובשליטה צעירה מעצבנת ברזי העולם והאינסטוש, זורק:
“אמא, זה בוט”
מה פתאום בוט?! קראו לה קלייר
התעקש, “אין קלייר, אם זה נעלם, זה בוט זה רובוט, הם מחפשים חשבונות חיים”

מה חיים? אני, בתפקיד הלם

הוא, בסבלנות לאמו התוהה:

“ביקשו כסף?”

עניתי בלחש.. כן, אבל הציעו הנחות ענק..
“קנית?”
טרם הספקתי, הייתי עסוקה בלחלק בגדים וחתימות
אמר: “מזלך. הם רק רצו את כרטיס האשראי שלך”
למה להם? שאלתי בתמימות טווסית
“כדי לחגוג עליו”
אבל, את זה אתה כבר עושה. לא?🤔🤔

“אמא…

בגלל זה בשבילי, את תמיד אח”מ”

כבש,  וכבר בדלת עמד,

עם כרטיס האשראי שלי בידו 😂

המקרה הזה, גרם לי לתהות על התחושה המטעה שנותנות הרשתות החברתיות

תחושה כאילו, בהן מתרחשים החיים האמיתיים, בהן יוחלט האם אנחנו שווים, מצליחים או יפים

באשליה הזאת,לא נעים להודות, כולנו מפרגנים או מתהדרים בנוצות ולעיתים, מפספסים את האח”מ שהיינו ונמשיך עוד להיות, בלי אריזות נוצצות ונוצות

אז יבוא ילד אחד קטן שיצעק: את חשובה כפי שאת, את אמא שלי ❤

מה את עושה סיפור?
כשאת אח”מ את אח”מ
לא משנה המידה, המשקל או העפעף שצנח
את אישה חשובה מאוד
לך, לילדייך, לבן זוגך
היי שגרירה אמיתית של עצמך

רגע לפני שתשלפי כרטיס לקנות לך חלומות, בדקי,
שזה לא איזה בוט מפריח נוצות

מתוך בגדי המלך החדשים:

“בראש, מתחת לחופה מיוחדת, צעד המלך -עירום, פרט לכותנתו. אחריו, צעדו החייטים המומחים, שהעמידו פנים כאילו הם נושאים את השובל הארוך של גלימתו החדשה. אנשי העיר הנרגשים הצטופפו בצידי הדרך, והריעו בראותם את התהלוכה מתקרבת. כולם פרצו בתשואות למראה המלך, הצועד מולם בחגיגיות, וצעקו: איזו גלימה מרהיבה! והשובל! מעולם לא נראה מלכינו הדור כל כך!

המלך הוא עירום

אבל לפתע, נשמע קול קטן וצלול שנשמע מעל רחש ההמון: “אבא,” אמר הקול בפליאה, “המלך לא לובש שום דבר!” הנס כריסטיאן אנדרסן

 

חשופה -באינסטגרם שלי

הפוסט אצלי באינסטגרם, בהחלט ישלים  את התמונה המלאה

מה זה אומר להיות “חשופה”?

https://www.instagram.com/p/BoLc9IuCnvI/?utm_source=ig_share_sheet&igshid=14jxey8m09qhl